הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום בביצוע עבירה של
גניבה בידי עובד לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").
במהלך השנים 2009-2010 הועסק כסוכן מכירות בחברת "תעשיות שמעוני בע"מ" (להלן:"החברה").
החל מיום 01.09.10 ועד ליום 15.11.10, בהזדמנויות רבות ובמועדים שונים, קיבל הנאשם לחזקתו המחאות וכספים במזומן מלקוחות החברה. הנאשם הסב את אותן ההמחאות לזכותו, פרע אותן ונטל לעצמו את תמורתן ואת הכספים במזומן.
הנאשם גנב באופן המתואר לעיל, כ- 70,000 ש"ח, על מנת להעלים מעשיו רשם הנאשם חשבוניות ידניות לזכות אותם לקוחות.
הצדדים הגיעו להסדר טיעון ולפיו
בכפוף להשבת מלוא סכום הגניבה (70,000ש"ח) וחוות דעת חיובית של הממונה על עבודות השירות, יעתרו הצדדים להטלת עונש של 6 חודשי מאסר, לריצוי בדרך של עבודות שירות וכן קנס ומאסר על תנאי.
הדיון נדחה למשך כ- 5 חודשים על מנת לאפשר לנאשם להשיב את כספי הגניבה.
טיעונים לעונש:
ב"כ התביעה טען כי הנאשם לא עמד בתנאי הסדר הטיעון אשר אפשרו להקל בעונשו. הנאשם לא השיב את מלוא הנזק למתלונן, המדובר בגניבות שבוצעו בהזדמנויות רבות, במועדים שונים, כאשר הנאשם מעל באמון מעסיקו ושלשל לכיסו כספים המיועדים לחברה. לאור חומרת העבירה ובשל העובדה כי לא הושבו כל כספי הגניבה, ביקש להחמיר עם הנאשם ולגזור עליו מאסר בפועל לתקופה העולה על 6 חודשים וכן להטיל עליו מאסר מותנה, קנס ופיצוי מלא למתלונן, כפי שהתחייב.
הסנגור טען מצידו כי הנאשם כבר השיב סכום של 20,000 ש"ח מתוך הגזילה ומתכוון להמשיך ולהשיב את הכספים, למרות מצבו הכלכלי הקשה והעובדה כי לא קיבל משכורתו האחרונה מהמעביד ופיצויי פיטורין. על אף חומרת העבירה, ביקש להתחשב בעובדה כי הנאשם ללא עבר פלילי, קיבל אחריות על מעשיו והודה בהזדמנות הראשונה, הנאשם מתקיים מקצבת הבטחת הכנסה וקיימים לחובתו תיקים בהוצאה לפועל. הסנגור טען כי במידה ויישלח הנאשם למאסר מאחורי סורג ובריח, יישארו שלושת ילדיו הקטנים ללא השגחה, שכן אשתו של הנאשם תושבת הרשות הפלשתינית ואילו הוא וילדיו מתגוררים בתמרה. לאור האמור לעיל, ביקש להסתפק בהטלת עונש של מאסר על תנאי וקנס כספי מינימאלי.
דיון ומסקנות:
אין צורך להכביר מילים בדבר חומרת העבירה בה הורשע הנאשם. הנאשם מתוקף תפקידו כסוכן מכירות בחברה, אשר נתנה בו את אמונה, ניצל את העובדה כי היה בעל גישה טבעית להמחאות וכספים במזומן שנתקבלו מלקוחות החברה, הסב את ההמחאות לזכותו, פרע אותן ושלשל את הכספים לכיסו.
העובדה כי הנאשם ביצע את העבירות בהזדמנויות רבות, במשך תקופה של כחודשיים וחצי, בסכום ניכר של כ- 70,000 ש"ח, מלמדת על דרכו של הנאשם ועל העובדה כי אין המדובר במעידה חד פעמית.
כאשר נאשם מתפתה לשלוח יד ברכוש אחר, עליו לדעת כי ייתן את הדין על מעשיו.
המחוקק קבע ענישה מחמירה של שבע שנות מאסר בגין עבירת גניבה ממעביד, שכן עבירה זו נושאת עמה יסוד של הפרת אמון, ראה לעניין זה דבריו של כב' השופט א' גולדברג בע"פ 6350/93
מדינת ישראל נ' אריה גולדין, פ"ד מט(4),1, עמ' 33-34
"בעבירות אלה נוספת לפגיעה בזכות החזקה של בעל הנכס גם הפרה של חובת נאמנות שחב הגנב, מכח מעמדו, לבעליו (ובענין זה ראה מאמרו של ד"ר ד' ביין, "עבירות של הפרת אימון הקשורות בגניבה" הפרקליט לד (תשל"ח) 346)".
המדובר בעבירה קלה לביצוע, כשלנאשם היתה גישה לאותן המחאות מתוקף תפקידו ומכוח האמון שניתן בו, אולם דווקא הוא הפר את האמון ומכאן חומרתם של המעשים, אשר ככל שהעבירה קלה לביצוע, כך יקשה לתפוס את העבריין ומשנתפס, יש מקום להחמיר בענישתו, במטרה להרתיע אותו ואת שכמותו.
אין לתת משקל רב לעובדת היות הנאשם נעדר עבר פלילי, שהרי עבירות גניבה ממעביד, מבוצעות על דרך הכלל בידי אנשים העובדים לפרנסתם ונעדרי עבר פלילי.
הצדדים הגיעו להסדר טיעון ולפיו תעתור המאשימה לעונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות,
רק במידה וישיב הנאשם את מלוא סכום הגניבה, אולם גם תקופת דחייה של כ- 5 חודשים לא הספיקה לנאשם על מנת להשיב את הגזילה ולכפר על מעשיו. במצב דברים זה, אין מקום להתחשב בנאשם ובוודאי שלא להסתפק בענישה מותנית, או במאסר בעבודות שירות.
הסנגור הגיש פסיקה מקילה אשר ברובה מתייחסת להסדרי טיעון בין הצדדים באשר לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות ובית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקולי התביעה בהגיעה להסדר טיעון עם נאשמים ושיקוליה עימה. אביא כדוגמא לעניין העונש הראוי גזר דיני מיום 05.10.11 בת"פ 30780.02.11, במסגרתו הוטלו על נאשם, שהיה חשב החברה, בגין גניבה של כ- 100,000 ש"ח ממעביד, בשיטה זהה, 10 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים והעונש אף אושר בבית המשפט המחוזי בנצרת.